<h1>חדושי רבינו דוד הכהן — ביצה</h1>
<h2>דף כג.</h2>
[ביצה ל"ח ע"ב] אמר ליה אביי ולא נשני בין ממון שיש לו תובעין לממון שאין לו תובעין. פי' היכי מדמית ההיא דצרור להא דמתני' דההיא דצרור נאמרה לענין דין ולענין תביעת ממון וודאי לענין תביעת ממון דינא הוא דלחייב לשלם כיון דאזקיה וחסריה כדאמרן אבל הא דמתני' אינה לענין תשלומין אלא לענין איסורא (דהיכי אין) [אי] חשבינן לה לבעלת מים ומלח בעלים בהאי עיסה שתהא כרגליה אי לא, ובהא ודאי איכא למימר דכיון שהעיסה הוא העיקר שהמים והמלח בטלין הם ואינה אלא כרגלי בעלת העיסה שאינה חשובה אלא של בעלים אחד ולא שנא אם יש להם בעלים לאין להם בעלים דלעולם בחשיבותא דגופייהו תליא מילתא לגבי איסורא, דאי לא תימא הכי אלא שתאמר דאפילו לגבי שאר דינין דאיסורא כל היכא דאית להו בעלים חשיבי ולא בטלי אע"ג דליכא חשיבותא בגופייהו, אלא הא דאמר רב חסדא נבלה בטלה בשחוטה לפי שאי איפשר לשחוטה שתעשה נבלה שחוטה אינה בטלה בנבלה לפי שאיפשר לנבלה שתעשה שחוטה דכי מסרחא פרחא לה טומאה ואינה הכי נמי דכי אית לה בעלים לא בטלה. פי' הא דרב חסדא אליבא דר' יהודה איתמרא במנחות [כ"ג ע"א] דאמר מין במינו לא בטיל ולענין טומאה וקאמר דבתר מבטל דהוא רובא אזלי' אם איפשר לו להיות (המועט) [כמועט] שהוא הבטל הוה ליה מין במינו ולא בטיל, הילכך כזית נבלה שנתערבה בהרבה זתים של שחוטה בטלה היא והרי היא כאלו אינה שם והנוגע בהן אינו טמא דמין בשאינו מינו הוא לענין טומאה דאי איפשר לשחוטה שתעשה נבלה, ואע"ג דלענין איסורא ודאי חשיב מין במינו דהאי בשר והאי בשר ולא בטיל לעולם לר' יהודה מיהו לענין טומאה טהור דחשיב מין בשאינו מינו כדאמ'. שחוטה בנבלה, כלומר שחוטה שנתערבה בנבלה דרובה נבלה אין השחוטה בטלה בה לענין טומאה ושיהא הנוגע בהן טמא ודאי לשרוף תרומה על מגעו לפי שאיפשר לנבלה שהוא המבטל שתעשה כשחוטה דלכי מסרחת פרחה לה טומאה מינה הילכך הוה ליה מין במינו ולא בטיל לר' יהודה, הילכך כיון דאין השחוטה בטלה נמצא שאם נגע שם אדם הוה ליה ספק טומאה ולאו ודאי ואעפ"י שרובן טמאות מ"מ אותו כזית שחוטה שמעורבת בהן משויא להו ספק והנוגע שם אינו טמא אלא מספק, הכי נמי דאי הוו לה בעלים לא בטלה. וכי תימא הכי נמי והתנן ר' יוחנן בן נורי אומר חפצי הפקר קונין שביתה אעפ"י שאין להם בעלים כמי שיש להם בעלים דמו. פי' אלמא דליכא הפרישא בין יש להם בעלים לאין להם. ואיכא נוסחי דלית בהו הא ר' יוחנן בן נורי כלל. וא"ת מאי טעמא אקשי' ליה מהא דרב חסדא טפי משאר איסורין הוה ליה למימר דאי לא תימא הכי כל איסורין שבתורה דבטלי בששים הכי נמי דכי אית להו בעלים לא בטלי. וי"ל דהא לא מקשי' משאר איסורין שבתורה משום דשאר איסורין לא דמו כלל להא דשמעתין משום דשאר איסורין כשהן בטלין לאו משום גריעותא הוא דבטילי אלא משום דהכי אמר רחמנא דליבטיל בששים ואם כן פשיטא דליכא לשוויי בהו הפרישא בין אית להו בעלים להיכא דלית להו בעלים, ותו דשאר איסורין לא (ערב) [עבדי] מידי בהיתירא רוצה לומר שאין האיסור אוסר את ההיתר בנגיעתו ולא דמי כלל להא דמתני', אבל הא דנבלה דמיא להא דמתני' משום דהא דנבלה עבדא מעשה בשאר חתיכות דמטמא להו ואע"ג דמינכרא האי כזית דנבלה בגוייהו, אפילו הכי משום תערובת פקעא חשיבותא מינה ובטלה לה, ודמיא למים ומלח דמתני' דמינכרי נמי בעיסה ואיכא למימר נמי (ו)כיון דמיערבי בעיסה והם בטלין בתוכה שלא תהא אלא כרגלי בעלת העיסה דמשום תערובת פקע חשיבותייהו, (הא) [הכי] נמי דאי הוו לה בעלים להך נבלה דלא בטלה וכו'.
<h2>דף נו:</h2>
[ביצה ל"ט ע"ב] ואקשי' וסבר רב נחמן יש ברירה והא תנן האחין השותפין כשחייבין בקלבון, דהיינו כשנשתתפו אחר שחלקו שהם חייבין בקלבון ככל שני בני אדם המתחברים לשקל שלם, פטורין ממעשר בהמה, דכשותפין בעלמא נינהו דבטלה לה תפיסת הבית, ושותפות פטור ממעשר בהמה דכשותפין בעלמא נינהו. וכשחייבין במעשר בהמה, דהיינו קודם שנחלקו נכסי אביהן, שאם קנו בהמות מתפיסת הבית קודם שחלקו חייבי' במעשר בהמה, ופטורין מן הקלבון, דבתפיסת הבית ליכא קלבון למחצית השקל. ואמר רב ענן לא שנו דבשביל חלוקה בטל שם תפיסת הבית מינייהו אלא כשחלקו על פי שום בדמים גדיים כנגד טלאים וטלאים כנגד גדיים שנטלו מהם שם ירושה ונהגו בה תורת לקוחות וכשחזרו ונשתתפו הוו להו כלוקח זה בשלו וזה בשלו מן השוק ונשתתפו ואין בהם עוד שם תפיסת הבית אלא שם שותפות אבל חלקו גדיים כנגד גדיים וטלאים [כנגד טלאים] כיון שזהו משפט הירושה שיש לכל אחד חלק בכל מין ומין אומ' זה (ו)חלקו המגיעו לשעה ראשונה דיש ברירה וכשחזרו ונשתתפו חזרה תפיסת הבית למקומה וחייבין במעשר בהמה ופטורין מן הקלבון. ורב נחמן אמר אפילו חלקו גדיים כנגד גדיים וטלאים כנגד טלאים אין אומ' זהו חלקו המגיעו משעה ראשונה. אלמא קסבר רב נחמן אין ברירה.
